המפגש המחודש עם העבר

הבה נחזור לעבר. למה שהיה ואיננו עוד. נדפדף באלבום ילדותנו, נזכר בחוויות שכמעט נשכחו. נביט בתצלומים מחייכים של הורים, דודים, סבים או סבתות, שחלפו מן העולם. מרגש וקצת עצוב לדפדף באלבום המספר סיפור של תום ובטחון, כעת, בימי המלחמה לנוכח תמונת הווה כאוטית וחוויית אובדן מתמשכת.

מדאגה להתבוננות מחודשת

בבוקר ה-7 באוקטובר, דאגתי מן העתיד. חששתי מגדיעת התכנונים, הנסיעות, הדוקטורט, הכנסים וימי העיון, ההכנסה. חששתי גם למות. גם היום אני דואגת וחוששת מאובדן. אך לא דווקא של חיי, אלא של מי ומה שמטעין אותם במשמעות. כתגובת נגד לדאגותיי מן העתיד הלא ידוע, מחשבותיי מוסבות בימים אלה שוב אל העבר. אך הפעם, לא בגעגוע מריר אלא ברוך ובאהבה.

העבר בראי משנתו של ויקטור פראנקל

"פסימיסט משול לאדם, הרואה בפחד ובעצב כי לוח הקיר שלו, שיום-יום הוא תולש דף ממנו, נעשה דק יותר עם כל יום חולף. כנגד זה, האדם המסתער בפעלתנות על בעיות החיים, משול לאדם התולש דף אחר דף מן הלוח ומניח אותו למשמרת יחד עם קודמיו, לאחר שהוא רושם לו כמה רשימות יומן בצידו השני. הוא יכול לחשוב בגאווה ובשמחה על כל העושר האצור ברשימות אלו, כל החיים שכבר חי אותם עד תומם." (האדם מחפש משמעות, עמ' 193)

העבר כמקור כוח

לדידו של פראנקל, העבר הוא אוצר ששמור אצלינו: "בעבר אין דבר שאובד ללא תקנה, הכל שמור שם למשמרת עולם." (האדם מחפש משמעות, עמ' 192)

פראנקל משתמש בכישרון בביטוי: "את הנעשה אין להשיב", וטוען שאת העבר "אין להשיב" (להשיב = לקחת): את כל המעשים, הרגשות והחוויות שנחוו, לא ניתן לאבד או לקחת מאיתנו. פרשנותו הופכת את הפרשנות המקובלת, המבטאת חוסר אונים, לפיה "אין להשיב" (להשיב = להחזיר ולשקם): אין לנו יכולת להחזיר את מה שהיה ואבד.

אחריות ומשמעות

ולעבר יש חיים ותביעה: "בכל רגע ורגע אדם חייב להכריע, לטוב או לרע, מה תהיה מצבת הזכרון של קיומו." (שם)

סיכום

לפני זמן, התבוננתי עם ילדיי המילואימניקים, שבאו ל"התרעננות", בתמונות מאלבומי ילדותם. דמעת הדאגה, שנקוותה בקצה העין, החלה לגלוש על פני. אך אליה צורפו כתיבה של הטור הנוכחי ותפילת הודיה נרגשת ושלמה על האוצר השמור כבר אצלנו.