חשיבה מופרזת על בעיות מקבעת אותן.

ככל שנתרכז בדיבור, בהליכה שלנו, בריקוד או בגמגום שלנו, כך גדלים הסיכויים שנמעד. אליזבת לוקאס, לוגותרפיסטית (מטפלת באמצעות מציאת משמעות בחיים) ותלמידתו של הפסיכיאטר והנוירולוג היהודי, שורד השואה, ויקטור פראנקל, מתייחסת לאסטרטגיית ההסחה, הנחוצה לנו לשם חילוץ עצמנו ממחשבות בלתי פוסקות ועיסוק בלתי בריא בבעיות שלנו.
כך היא כותבת: "הכרחי להרחיב את תחום תשומת הלב של האדם, לקראת מטרות שמעבר לעצמו, לעורר את יכולתו להושיט יד למישהו או לאמץ תפקיד מסוים… האושר האנושי האמיתי מושתת על יכולתנו לשכוח את עצמנו… ההתעלות מהווה ניגוד ישיר לאגוצנטריות, מחלת הנפש הקשה מכולן…" (חיים משמעותיים, עמ' 142-143)

ההתמקדות אך ורק בעוולות מאיטה את השיקום הנפשי-רוחני שלנו

בזמן המלחמה אנו עסוקים במה שמקולקל, פגום, ברשלנות הקשה של דרגים פוליטיים וביטחוניים, שהביאה למותם וסבלם של אלפים מאזרחי המדינה. אין ספק שיש ללמוד ולהפיק לקחים מאירוע קיצוני זה אולם, עיסוק המתמקד אך ורק בעוולות ובמחדלים אין בו מרפא שלם למצוקה הנפשית- רוחני שלנו והוא עלול להביא אותנו לידי פסימיות, חרדה ואף ייאוש.

על פי גישת הלוגותרפיה שפיתח ויקטור פראנקל, ישנו מוצא בריא להתמודדות עם כאב וסבל – גם בעיצומן של אימי המלחמה – באמצעות מתן סיוע לזולת. עיסוק בעשייה אקטיבית וערכית למען האחר, מתוך מוטיבציה להגברת הטוב, מאפשרת לנו להסיח את הדעת מהכאב המתמשך ולהעניק משמעות חדשה למציאות המאתגרת ולהירתם למשימה אישית בתוכה.

ביקורת על גישות טיפול מסורתיות

לוקאס מטיחה ביקורת נוקבת על גישות רווחות בעולם הטיפול. לדבריה, הפסיכותרפיה (כמו טיפול רפואי) ממקדת את תשומת הלב של המטופל במתכוון ושלא במתכוון במחלותיו. מיקוד זה מזיק לתפישתה, לבריאותו הנפשית של האדם. "אני משוכנעת, שהמטרה הראשונה של כל טיפול צריכה להיות הפסקת התרכזות המטופלים במחלתם." היא מצהירה (חיים משמעותיים, עמ' 145).

הסחת דעת למען האחר כתרופה נפשית

לאחרונה, חולה סרטן שאותו אני מלווה, סיפר לי שתחושתו הגופנית והנפשית השתפרה ושעוצמת תופעות הלוואי של הטיפולים הקשים התמתנה מאז פרוץ המלחמה. לדבריו, אירועי המלחמה הסיחו את דעתו מהמעקב הצמוד אחר מצבו הרפואי, ומעייניו מופנים כעת לדאגה לשלום החטופים. הדבר מזמן לו מבט מחודש על חייו ועל משפחתו ומטעין אותו באנרגיה של נתינה.

בדומה לו, אזרחים שפונו מבתיהם למלונות תיארו בפניי כיצד מצבם הנפשי השתפר, דווקא כאשר החלו לעבוד או להתנדב בסביבתם החדשה, בעודם חסרי בית. בכך, הם העבירו את נקודת הכובד מהמחשבות על אובדן הבית – לפעילות פרודוקטיבית למען אחרים.

בידינו הבחירה: לשקוע או לצמוח

בסופו של דבר, בידינו לבחור, במידה רבה, ברמה האישית והלאומית, כיצד להתמודד עם אתגרי החיים ועם השלכות המלחמה. אם לצד האובדן והשכול, נביט סביב ונרתם לפעולות של תיקון ונתינה, נסלול דרך ברורה לשיקום ולהחלמה.